שו"ת הרשב"א חלק ו ער״ט

שאלת רחל האלמנה שדכה בתה עם בן ראובן והתנה האלמנה לתת משלה מנה ליד שליש שיבררו רחל וראובן הנז' מיד. ואותו שליש יתעסק במנה הנז' ח' שנה ובאותו זמן יתן הכל לנדוניא אותה הבת. ועוד חייבו עצמם זה לזה במנה והשלישו השטרות ביד שליש שאם ימאן שום א' מהם לקיים מה שהתנה שיתן השליש ב' שטרי החוב לשני. ועכשיו בא ראובן וטען שבררו שניהם שליש לאותו מנה כבר זה שנתים ועדיין לא הביאה רחל המנה ליד השליש ולפי' יש לשליש הא' להחזיר לו ש"ח. ורחל טוענת שעדיין לא בררו השליש ועד אחד מעיד שבררו השליש ושהודה להם להיות שליש ועד א' מעיד שבררו אותו השליש אבל אינו זכור אם הודה להם אם לאו. אותו אולי צ"ל ואותו שליש אומר כי מעולם לא ידע ולא שמע שבררו אותו לשליש אבל ראובן היה מבקש ממנו ולא הודה לו. ויש מי שאומר שאין כאן אלא ע"א והשליש מכחישו וע"א בהכחשה לאו כלום הוא ואפי' אם בררו אותו שניהם ולא נתרצה השליש לקבל או שמת אין כאן שמת הודיענו הדין עם מי וכן אם בררו אותו והשליש לא שמע ולא ידע מי אמרינן היה לה לרחל להביא ואם יקבל יקבל ואם לאו יצאת מידי חובה.

תשובה על הסכמת רחל וראובן בבחירת השליש הרי יש כאן ב' עדים וכל שבררו אותו היה לה לרחל להביא המנה ליד השליש אם ירצה לקבלם ואם יסרב הרי הוא היא פטורה. ורחל כבר הודית שלא הביאה ושלא סירב השליש שהרי היא טוענת שלא בררה וכל שהיא אומרת שלא בררה כאומרת שלא הביאה ושלא סירב בו השליש. אבל הלשון שכתבת יש בו מקום עיון שאם כתבת הלשון בדקדוק והוא שכתבת שאם ימאן א' מהם לשון מיאון משמע אחר אזהרה או אחר בקשה כמו עד מתי מאנת לענות מפני המאנים לשמוע אם מאן ימאן אביה וכן מדברי חכמי' ז"ל קטנה שמיאנה הממאנת והאילונית וכל שיושבת ולא נתבעת אינה ממאנת. ולפיכך אם הלשון הזה בא בדקדוק קרוב אני לומר שרחל פטורה כל שלא תבעה ראובן באותו מנה להביאו ליד השליש. אבל אם תבעה ומיאנה הרי זו חייבת ובלבד אם הסכימה בברירת השליש. שהיה לה להביא ביד השליש או לדעת ע"ס השליש שיתרצה בקבלת המנה אם לאו ובהסכמת ברירת השליש הרי יש כאן ב' עדים שהסכימה בברירתו.